מאמר זה הוא המשך של רשימה קודמת שפרסמנו בשנת 2014 בנוגע לאופן הראוי של איזון נכסים מורכבים (הכוללים יסודות של סיכון, אי-ודאות וקשיי סחירות) על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (יוסף מנדלסון ועירית רייך-זיו "לכפות את השיתוף בדרך לפירוד" עורך הדין 24, 114 (2014)). באותה רשימה התייחסנו – בין שאר הנכסים – גם לכושר השתכרות, והצענו מנגנון לאיזונו במסגרת איזון המשאבים בין בני זוג.
המאמר מבקש להתמודד עם המחלוקת הקיימת בפסיקה ובספרות ביחס למהותו של כושר ההשתכרות במסגרת דיני המשפחה ולאופן הבאתו בחשבון במסגרת איזון המשאבים – אם יש להתייחס אליו כאל נכס שיש לאזן בשוויון בין בני הזוג לפי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג (גישת הנכס) או כאל שיקול לסטייה מאיזון משאבים שוויוני לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג (גישת השיקול).
הטענה המרכזית העומדת ביסוד המאמר היא כי יש לראות בכושר השתכרות נכס בר איזון, וזאת בניגוד לגישה הרווחת כיום. המאמר כולל סקירה של השיקולים השונים המצדיקים את גישת הנכס, תוך התמודדות עם טיעוני המתנגדים לה, אשר מצדדים בגישת השיקול ובגישות נוספות שהתפתחו בפסיקה ובספרות.

למאמר המלא>>